ספרי עיון ומחקר    היסטוריה ופילוסופיה   ההיסטוריה של תל-אביב, ג'

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
חינוך
משפט
ספרי ניהול
מדע המדינה
סוציולוגיה ופסיכולוגיה
עבודה סוציאלית
היסטוריה ופילוסופיה
גיאוגרפיה
רפואה
נושאים שונים
ספרי לימוד ומדריכים
סדרת מדע וטכנולוגיה
סדרת מעשה בראשית
ספרי מב"ט לכיתות א-ב
ספרי מב"ט לכיתות ב-ג
ספרי מב"ט לכיתות ג-ד
ספרי מב"ט לכיתות ה-ו
מבט לגן
הספריה של מבט לגן
בית הספר היסודי
חטיבת הביניים
בית הספר העל יסודי

    חזרה לדף הקודםלסיווג הספרים  בקטלוגשליחת קישור לספר  לחבריםהדפסה ידידותית

ההיסטוריה של תל-אביב, ג'
(1952 - 1973) עיר מתחדשת
מאת: יעקב שביט וגדעון ביגר

הקדמה
הכרך השלישי של 'ההיסטוריה של תל–אביב' עוסק בתולדות העיר תל–אביב-יפו* בשנים 1973-1952 . התקופה נפתחת באפריל 1952 - עם תום כהונתו של ישראל רוקח כראש העירייה. רוקח, שמונה לתפקיד בשנת 1936 (אחרי מותו של דיזנגוף), נבחר בבחירות המוניציפליות הראשונות שנערכו במדינת ישראל ב– 14 בנובמבר 1950 , והתפטר מן התפקיד בדצמבר 1952 כאשר התמנה לשר הפנים בממשלת ישראל.

במקומו נבחר סגנו חיים לבנון. התקופה שאותה סוקר הכרך הזה מסתיימת בתחילת 1974 עם תום כהונתו של יהושע רבינוביץ' כראש העירייה והיבחרו של שלמה להט לראש העירייה השביעי של העיר. בשלהי התקופה הקודמת לזו שבה עוסק הכרך הזה, בשנים האחרונות לכהונת רוקח החלה תל–אביב להתאושש משנות מלחמה (מלחמת–העולם השנייה ומלחמת העצמאות) ולהתמודד עם האתגר של שילוב יפו והשכונות במרקם העירוני.

בין השנתיים האחרונות לכהונת רוקח 1 ושבע השנים שבהן כיהן לבנון כראש העירייה (עד 1959) יש מידה רבה של המשכיות, ואילו 1959 היא שנת מפנה בתולדות תל–אביב: אז התחלפה הנהגת העיר ועברה מידי 'המחנה האזרחי', ובראשו הציונים הכלליים, לידי מפא"י ושותפותיה. המהפך הפוליטי הזה (אף כי 'המחנה האזרחי' היה שותף בחלק מן התקופה לקואליציה העירונית) הביא לשינויים בסדר העדיפויות של העירייה ולתמורות בתחומים שונים של התפתחות העיר. בד–בבד ניכרה המשכיות בתוכניות הפיתוח משנות ה– 40 ועד סוף התקופה הנסקרת, והשוני העיקרי היה באמצעים ובמשאבים ובמצב הכללי של המשק הישראלי.

במבוא לכרך השני של 'ההיסטוריה של תל–אביב' נאמר כי לא הרבה נכתב על תל–אביב של השנים 1952-1936 בהשוואה לספרות הרבה על התקופה שקדמה להן. הדברים האלה נכונים אף יותר לגבי התקופה הנסקרת בכרך הזה. בספרים כלליים, ובספרים ובאלבומים שהופיעו בשנים האחרונות קיימים אזכורים בלבד בנוגע לשנים 1973-1952 בחיי תל–אביב. רוב המחקרים שהתפרסמו מתמקדים בהתפתחות האורבנית הפיזית שלה, והם אינם מציירים תמונה כוללת ומלאה של תל–אביב-יפו בשנות ה– 50 וה– 60 כמרחב אורבני, כחברה עירונית וכתרבות עירונית כאחת. הכרך הזה, כמו הכרכים האחרים בסדרה, הוא ניסיון ראשון להציג תמונה כזאת.

בסוף התקופה שבה עסק הכרך הקודם איבדה תל–אביב את המעמד הפוליטי המיוחד שהיה לה ביישוב היהודי בארץ–ישראל עד סוף תקופת השלטון הבריטי במאי 1948, וגם חלק גדול מן האוטונומיה העירונית שהייתה לה בתקופה הזאת. בשנים שלאחר מכן גברה התלות של העירייה בשלטון המרכזי של מדינת ישראל. משרד הפנים ריכז בידיו סמכויות רבות, והפיקוח שלו ושל אגפיו השונים על התכנון והפיתוח העירוני ועל התקציב העירוני היה נרחב ומקיף הרבה יותר מן המצב ששרר בתקופת השלטון הבריטי. אגף השיכון במשרד העבודה ואחריו משרד השיכון (שהוקם בשנת 1961) היו שותפים משנות ה– 50 ואילך לשיקום שכונות העוני, בעיקר ביפו, ולבניית שכונות חדשות ולאכלוסן.

כמו כן גדל במידה משמעותית המגזר של חברות ציבוריות גדולות יחסית, שחלק מהן היו בבעלוּת ישירה של הממשלה. השטח המוניציפלי של תל–אביב רבתי גדל בתקופת כהונתו של רוקח וכלל את השטחים שמצפון לנהר הירקון וממערב לנחל איילון (מוסררה). בעקבות זאת התרחב בשנים שלאחר מכן המרחב הבנוי והמאוכלס של העיר. צירוף יפו והשכונות בתקופת רוקח, וגל העלייה הגדול בתחילת שנות ה– 50 , הוסיפו לעיר אוכלוסייה של כ– 100 אלף נפש.

רוב האוכלוסייה הזאת הייתה ענייה והציבה בפני העירייה קשיים ואתגרים רבים. האוכלוסייה הזאת התגוררה בתנאים קשים בחמש–עשרה שכונות ברחבי העיר שהוגדרו כשכונות עוני (שיח' מואניס, גבעת עמל א' וגבעת עמל ב', סומייל, באסה, מח'לול, נורדיה, מנשיה, עג'מי, נוזהה א' וג', סחנה ב' וג', סלמה ואבו–כביר), בשנות ה– 50 הועלו טענות שלפיהן "העירייה מזניחה את שכונות הדרום" ואינה ממלאת את "הפונקציות האלמנטריות שהנהלת עיר צריכה לעשות בחיי היום יום של העיר".

בד–בבד נזקקו לשיקום שכונות ותיקות, ובהן כרם התימנים ושכונת התקווה, שצורפה לתל–אביב. בתחילת שנות ה– 60 החלה העירייה להתמודד עם הקשיים האלה באמצעות יוזמות של פינוי ושיקום, פיתוח ובנייה חדשה. בהקשר הזה התגלע מתח בין תוכניות להרוס את משכנות העוני לבין התוכניות לשקמן, ותהליך הפינוי, שנמשך לאורך כל התקופה, היה מלווה בעימותים עם התושבים.

במהלך התקופה בוצעו פרויקטים גדולים ובהם: פינוי "השטח הגדול" (העיר העתיקה של יפו(, בניית השכונות החדשות בְעֵבר הירקון, הקמת שיכונים של יחידות דיור קטנות רבות על שטח מצומצם ("שיכוני רכבת") במזרח ובדרום תל–אביב והקמת פארק הירקון. כמו כן החלה בנייה לגובה במרכז העיר, שופרה מערכת התחבורה והחל טיהור שפת הים משפכים. ואולם, למרות ההתרחבות האורבנית נראה היה כי תל–אביב שוקעת. מספר התושבים, בעיקר במרכז העיר, ירד מאמצע שנות ה– 60 כתוצאה מהגירה של זוגות צעירים ושל משפחות מן המעמד הבינוני.

במרכז העיר נותרו לא מעט דירות ריקות, והסתמנה מגמה של הזדקנות האוכלוסייה. זאת ועוד, תוכניות המתאר לא הביאו בחשבון מעבר של תושבים דלי אמצעים לשכונות העוני וכן בנייה לא חוקית. בד–בבד חלק מתוכניות הפיתוח - בראש ובראשונה תוכנית מנשיה - הצטיירו כ"פרויקטים גרנדיוזיים" הבאים על חשבון פיתוח תשתיות ורווחת התושבים, או כפרויקטים נדל"ניים ו"מגלומניה מֵיזמית" המעדיפה את טובת היזמים בעלי ההון על פני טובת התושבים.

מדיניות הממשלה, שהעמידה בראש סדר העדיפויות שלה את פיזור האוכלוסייה ואת פיתוח החקלאות, לא עלתה בקנה אחד עם הציפיות כי תל–אביב תהיה "עיר מטרופולין רבת אוכלוסין ומרכז הארץ מבחינה כלכלית ותרבותית". רק בשנות ה– 60 של המאה ה– 20 הכירה הממשלה בכך שתל–אביב היא "מרכז המצוקה של המדינה כולה" והחלה להשתתף בפעולות השיקום והבינוי של שכונות המצוקה.

ואולם, באותה תקופה יצרו השכונות והשיכונים החדשים שנבנו, בעיקר באזורים שבמזרח העיר, רצף אורבני בין תל–אביב והערים השכנות בטבעת הפנימית שלה — רצף שחיזק את מעמדה המטרופוליני של תל–אביב למרות הקיפאון בגידול האוכלוסייה בעיר עצמה. בעקבות זאת נוצר צורך לשפר את מערכת התחבורה העירונית והבין–עירונית ולהרחיבה, ובד–בד להגדיר מחדש את היחסים בין מרכז ופריפריה בתוך העיר כדי לחבר את המרכז לשכונות ולמרחב האורבני שמסביבה.

הסיבה העיקרית להתחזקות המעמד המטרופוליני של תל–אביב הייתה ההתפתחות המואצת מאוד של היישובים העירוניים הן בטבעת הפנימית והן בטבעת החיצונית שלה כתוצאה ממדיניות השיכון של הממשלה. תל–אביב הייתה עתה מקום התעסוקה והפרנסה של רבים מתושבי היישובים האלה. אף כי רשויות השלטון השונות פעלו בעיקר בירושלים, שמרה תל–אביב על מעמדה כמרכז המסחרי והעסקי של המדינה וכן כמרכז החיים הציבוריים וכמרכז של הפעילות בתחומי התרבות לענפיהם, ואף חיזקה מאוד את המעמד הזה.

רק מעט אירועים שהייתה להם משמעות כלל–ארצית התרחשו במרחב הציבורי בתל–אביב- יפו בשנים הנסקרות, ורובם היו בעלי אופי מקומי וקשורים להתפתחותה האורבנית, להיותה מרכז הפעילות הכלכלית והתרבותית ולמתחים על רקע חברתי–כלכלי ועדתי. אלה יתוארו בפרקים הנוגעים לעניין. בכל מקרה, יש לציין כי אירועים במרחב הציבורי הפתוח הם מרכיב אחד בלבד בהוויית עיר, ואינם נותנים תמונה מלאה של "העיר הרכה" (soft city), כלומר, של הוויית החיים במרחב הפרטי ושל "החוויות העירוניות" שאותן מיטיבה לתאר הספרות היפה.

בשנת 1959 ציינה תל–אביב-יפו יובל להקמת "אחוזת בית". על החגיגות לא פסחה המחלוקת הנמשכת בין משפחות מייסדי העיר מי מהן ראוייה לתואר "היוזם–המייסד" של העיר, והעיב עליהן הקרע בין רוקח ובין ראש העירייה שבא אחריו, חיים לבנון. חגיגות היובל נפתחו ב– 10 במרס בישיבה חגיגית של מועצת העירייה ואורחים, אשר נערכה בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד, ונמשכו בטקס חגיגי בהיכל התרבות ובאירועים ציבוריים שונים. ראש הממשלה דוד בן–גוריון לא נכח בטקס, אך שלח דברי ברכה, שבהם תיאר את תל–אביב "כאחד מפלאי היצירה וההתחדשות בארץ שקדמו להקמת המדינה".

הוא לא שכח לציין כי "תל–אביב תתחזק ותגביר בטחון ישראל ועצמאותה - אם המשכה יתפשט לא רק על גדות הירקון, אלא קודם כל ועיקר על גדות הירדן, ים המלח, מפרץ אילת ובמרחבי הנגב". חגיגות היובל נתנו הזדמנות להנהגת העיר לחזור ולדבר בשבחי העיר ולספר על תרומתה למפעל הציוני, ונתנו במה לתביעה להכיר במעמדה ובחשיבותה.

אירועי היובל עוררו את המתח בין הדימוי של תל–אביב כעיר חלוצה, שמילאה תפקיד מפתח בתולדות היישוב ובהתפתחותו, לבין הדימוי שלה כיצירה מובהקת של היוזמה הפרטית וכעיר שתושביה אינם מתגייסים למטרות הלאומיות. עיתון ההסתדרות 'דבר', שנחלץ לסנגר על בן–גוריון, הצביע על הסכנה הביטחונית שיש בריכוז גדול של אוכלוסייה עירונית, וטען: "התושב בתל–אביב מבקש [...] מהנהלתו שיפור חייהם של היושבים בה, אך לא גילוי יזמה יתירה למען גידולה של העיר הגדולה". בכל מקרה, ציין העיתון, "גם ללא עידוד ממלכתי תגדל העיר עם כל גל חדש של עלייה, כשם שגדלה עם העליות האחרונות מפולין ומרומניה". טובת העיר, נכתב בעיתון, מחייבת שיהודים "יופנו לאזורים הדלילים, ולא ירבו צפיפות בתל–אביב המצופפת".

עם זאת, 'דבר' ומועצת פועלי תל–אביב-יפו הזכירו כי "גם המאבק המוניציפלי של נציגי הפועלים תרם תרומה חשובה להתפתחותה של העיר", וציינו את הגידול של ''האוכלוסייה העובדת" בה: "חג יובלה של העיר הוא גם חגו הגדול של מעמד הפועלים המאורגן בהסתדרות המהווה כ– 50% מכלל אוכלוסיית העיר".

ב– 19 באוגוסט 1959 נפתח בגני התערוכה שמצפון לירקון יריד המזרח בשם 'תערוכת יובל תל–אביב'. חידוש המסורת של יריד המזרח לאחר הפסקה של כ־ 23 שנים היה בבחינת תגובה של העירייה לכך שהממשלה החליטה שלא לקיים בתל–אביב אף אחת משלוש התערוכות המרכזיות לציון עשור למדינה. כשהגיע בן–גוריון לבקר בתערוכה הוא רשם בספר המבקרים: "תערוכה נאה ומהנה. תקראו לעיר בשמה העתיק: יפו".

בתקופה הנסקרת בכרך הזה כיהנו שלושה ראשי עירייה — חיים לבנון, מרדכי נמיר ויהושע רבינוביץ' - שכל אחד מהם הטביע חותם משלו על העיר. בבחירות המוניציפליות בשנת 1959 התרחש, כאמור, מהפך פוליטי בזירה העירונית של תל–אביב - לשלטון עלתה קואליציה בראשות מפא"י (משנת 1965 - המערך), מפלגת השלטון במדינה. המחנה האזרחי איבד לאחר יותר מיובל שנים את הנהגת העיר, ותל–אביב איבדה את מעמדה כ"מבצר הבורגנות". השינוי הפוליטי חיזק את שיתוף הפעולה בין הממשלה והעירייה, אבל הוא לא החליש את מקומה ואת תפקידה של החברה האזרחית ושל היוזמה הפרטית בעיר.

המקורות העיקריים לחקר תולדות העיר הם: הארכיון העשיר של עיריית תל–אביב (אעת"א); הביטאון הרשמי 'ידיעות עיריית תל־אביב (יעת"א) - שהופעתו נפסקה בשנת 1955 ; והשנתונים הסטטיסטיים ('ספרי השנה') שהחלו להופיע בשנת .1960 כמו כן נעזרנו במסמכים מגנזך המדינה ובעיתונות התקופה, ובמחקרים שנכתבו על היבטים שונים בתולדות העיר, שהיו לנו לעזר רב.

את רוב הפרקים לכרך הזה כתבו ד"ר ערן אלדר, ד"ר חיים פיירברג, ירון בלסלב ויאיר ברק. תודתנו לד"ר דן גלעדי, לד"ר אורי כהן ולאדריכל מיכאל יעקובסון על הערותיהם, ולגבי גרינשטיין על העזרה באיתור התמונות. תודה מיוחדת אנו חייבים לעירית הלביא ולאביטל גינת על העזרה לאורך כל הכרך.

יעקב שביט, גדעון ביגר
אוניברסיטת תל־אביב, 2013


תמונה מוגדלת ופרטי הספר

מחיר מומלץ: 94 ש"ח

| דף הבית | על ההוצאה | חדש ברמות | השתלמויות | רכישת ספרים | הגשת כתבי יד | רשימת הדיוור | תנאי שימוש | יצירת קשר |
© 2008 כל הזכויות שמורות להוצאת רמות ליד אוניברסיטת תל-אביב בע"מ, כתובת ההוצאה: קמפוס אוניברסיטת ת"א
בניין הסנאט, קומה 2, חדר 219, רמת אביב, תל-אביב. ת.ד. 3926 תל-אביב, 61392. | על ידי סמיוטיקה