ספרי עיון ומחקר    מדע המדינה   ההולכים שבי אחריו

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
חינוך
משפט
ספרי ניהול
מדע המדינה
סוציולוגיה ופסיכולוגיה
עבודה סוציאלית
היסטוריה ופילוסופיה
גיאוגרפיה
רפואה
נושאים שונים
ספרי לימוד ומדריכים
סדרת מדע וטכנולוגיה
סדרת מעשה בראשית
ספרי מב"ט לכיתות א-ב
ספרי מב"ט לכיתות ב-ג
ספרי מב"ט לכיתות ג-ד
ספרי מב"ט לכיתות ה-ו
מבט לגן
הספריה של מבט לגן
בית הספר היסודי
חטיבת הביניים
בית הספר העל יסודי

    חזרה לדף הקודםלסיווג הספרים  בקטלוגשליחת קישור לספר  לחבריםהדפסה ידידותית

ההולכים שבי אחריו
מבט פסיכולוגי על סוד ההימשכות למנהיג
מאת: מיכה פופר

ראשית דבר

"הדבר הקשה ביותר אינו לשכנע אנשים לאמץ רעיונות            
חדשים אלא לגרום להם להיפרד מרעיונות ישנים."            
ג'ון מיינרד קיינס            

באופן שהוא טיפוסי ל"התנסויות ראשונות" אני זוכר בבהירות מיוחדת את הכנס הראשון שבו השתתפתי בתחילת דרכי האקדמית. הכנס התקיים בטירה עתיקה בפאתי העיר זלצבורג שבאוסטריה, וזומנו אליו כמקובל אנשים מכל קצווי עולם.

אבל מה שהפך אותו למיוחד עבורי היה דווקא מפגש אחד, עם אדם שכונה בפי המשתתפים בחיבה "הזקן החכם" ואשר אכן היה המבוגר מביניהם וגם ראוי לתואר. קשה לתאר את ההקשבה שלה זכה בקרב ציבור, המתאפיין בדרך כלל בביקורתיות ובווכחנות אין קץ.

כל אימת שביקש לומר את דבריו הושלך הס באולם. תמיד הייתה איזו תחושה נדירה שדבריו אינם מבטאים "למדנות" גרידא אלא תובנות, שהן מעבר למצוי בכתבי עת. "ניכרים דברי אמת", כנאמר במקורותינו.

על תג החולצה שלי היה כתוב שאני מישראל. בהיותו יהודי, כנראה ששם לב לכך בעת שעמדנו בתור לחלוקת תיקי הכנס, שכן מיד הציע לי להסב עמו לארוחת הצהריים הראשונה. במהלך הארוחה התברר כי יש לנו קווים משיקים בהיסטוריה המשפחתית, וכך מצאנו עצמנו עד מהרה - אדם כבן 80 , עשור וחצי לאחר פרישתו מהפסגות הנישאות ביותר של קריירה אקדמית, ואדם שזה עתה החל את מסלולו האקדמי - כמו אב ובן, כמו חונך ותלמיד, משוטטים ומפליגים בשיחות מדי יום בשבילי החורש העוטף את הטירה הקסומה.

האיש היה לכאורה "סיפור מוכר" של הצלחה אקדמית - ספריו נחשבו ספרי חובה בתחומו ומאמריו צוטטו לרוב. אבל הנקודה המעניינת והייחודית בסיפור, שזיכרונה הציף אותי לפני שנים ספורות, הייתה דווקא סיפורו לאחר הפרישה. כמה שנים אחרי שפרש הוא פירסם סדרת מאמרים והרצאות, שבהם תקף למעשה את יסודות עבודתו רבת השנים.

"איך לא ראית את הדברים הללו לאורך עשרות שנים?" תהיתי. במשך שעות רבות הוא טרח להסביר לי כי היה "שבוי בפרדיגמה", "חסר יכולת רפלקטיבית" וכיוצא באלה ביטויים, שנראו לי אז קצת חסרי פשר ואף מנופחים. בהיותי חסר ניסיון, גם לא יכולתי להבין עד תום את הרקע שהוא סיפק לתהליך שעבר: "הייתי כל כך עסוק בקבלת קביעוּת (הניתנת על סמך כמות המחקרים המתפרסמים - מ"פ), אחר כך בביסוס הקריירה, ואחר כך בהגנה על טענות שבגללן התפרסמתי, שלא הייתה לי יכולת שלא לצעוד בתלם שהותווה לי בתחילת הדרך. אתה פשוט משתכלל במה שאתה יודע לעשות."

רק כמה שנים אחרי הפרישה, כאשר היה משוחרר מ"כללי המשחק" כפי שכינה זאת, והחל לקרוא ספרות אחרת מזו שקרא במשך עשרות שנים, והחל כהגדרתו "לא רק לשמוע אלא גם להקשיב" - במיוחד לאנשים מדיסציפלינות אחרות - הוא הגיע למסקנות מהפכניות, שאליהן כדבריו "בכלל לא התכוונתי להגיע".

אני מביא את סיפורו של אותו אדם בתחילתו של ספר זה משום שרק בשנים האחרונות אני מעכל את התהליך שעבר ומבין היטב ולעומק את התחושות שעליהן דיבר ואת פירוש אמירתו "להיות שבוי בפרדיגמה". גם הספר הזה הוא פרי של הבשלה אישית: לא רק הבשלה ברמת הידע אלא גם, ואולי בעיקר, הבשלה של יכולת שהיא גם רגשית וגם אינטלקטואלית לצאת מהתלם המחקרי, שבו צעדתי שנים רבות.

פירסמתי מחקרים על מנהיגות וכתבתי כמה ספרים בנושא. מי שקרא את דברַי, ולו בחלקם, ייווכח כי אני מסתייג כאן מכמה טיעונים שהעליתי בעבודות קודמות; אבל אני גם מבין היטב - כפי שאפשר להקיש מהסיפור שבו פתחתי - כיצד זה יכול לקרות.

מנהיגות היא תופעה המרתקת רבים. המעיין בשפע שנכתב עליה בדיסציפלינות השונות יזהה מן הסתם את הסוגיה העקרונית, שנוסחה באופן קולע על ידי וורן בניס ,(Bennis) החוקר מנהיגות זה עשרות שנים: "האם מנהיגים הם דמויות גדולות מהחיים - גיבורים שיכולים לשנות את המציאות, או שהם נשענים במידה רבה על כוחות שגדולים מהם?" ואכן, שאלת היחס בין משקל האישיות של המנהיג למשקלן של הנסיבות בהסבר ההתרחשויות קיימת תמיד.

סקירת הספרות מצביעה על כך שרוב הכתבים העוסקים בתופעת המנהיגות מתמקדים במנהיגים עצמם ובטיב השפעתם. הטיה זו, שניכרת כבר בתנ"ך הגדוש בסיפורי מנהיגים, בולטת אצל ראשוני ההוגים בתחום. לבד מעיסוק שיטתי יותר בשאלות ספציפיות כמו מי ראוי להיות מנהיג, עיקר עיסוקם של הוגים אלו היה בשאלה: מדוע וכיצד מנהיגים משפיעים? התובנה שהתגבשה אצלי במהלך השנים היא, כי אין זו השאלה העיקרית שיש לשאול.

כבר בספרַי האחרונים טענתי כי אי אפשר להבין את תופעת המנהיגות רק באמצעות בחינה של מנהיגים ושל האישיות שלהם. מנגד, התמקדות בנסיבות עד כדי התעלמות מן הדמויות, שבאה לידי ביטוי למשל בהגות של קרל מרקס (Marx) , הינה מוּטה לא פחות. במקום הכרעה דיכוטומית, טענתי, ניתן לְדַמות מנהיגות ללהבה מטאפורה ששאלתי מהחוקרים קתרין קליין (Klein) ורוברט האוס (House) ,המוזנת על ידי שלושה מרכיבים: חומרי הבעירה (המונהגים), החמצן (ההקשר הסביבתי), והניצוץ (המנהיג). רק חיבור של שלושת המרכיבים הללו יכול להבהיר את החוקיות הגלומה בדפוסי מנהיגות.

אני עדיין סבור כך, אבל עד כה התחלתי תמיד את הניתוח בניצוץ - המנהיג. במובן זה הייתי שבוי, כפי שאבהיר ביתר פירוט בשני הפרקים הבאים של הספר, בהטיה האופיינית למרבית האנשים, כולל חוקרי מנהיגות: מתן משקל מופרז להשפעתו של המנהיג, במיוחד כאשר מדובר במנהיג פוליטי.

אמנם, כל מרכיבי המנהיגות הוכנסו לניתוח - המנהיג, המונהגים והנסיבות, אבל נקודת התצפית המבליטה את המנהיג יצרה קומפוזיציה מאוד מסוימת של המראה הנשקף. דומה הדבר להתבוננות בנוף במרחב, הכולל מצוק ועמק העובר למרגלותיו: אפשר לצפות ממעלה המצוק כלפי מטה, או מן העמק כלפי מעלה. בשני המקרים מדובר באותו המרחב, אבל התמונה שונה מעצם העובדה שהיא מבליטה דברים אחרים.

מה שהתחדד לי ברבות השנים, ובכך אני רואה את הבסיס לתובנות עמוקות יותר שתתוארנה בהמשך, זה ההכרה בכך שהדיון צריך להתחיל דווקא מהמונהגים, ובפרט כשמדובר במנהיגות פוליטית. לכן, גם אם רבות מהשאלות הנדונות בספר זה דומות לכאורה לאלה שבהן עסקתי בספרים קודמים, וגם אם קיימת חפיפה ברשימת המנהיגים המשמשים אותי כדוגמאות, עדיין - הניתוח הוא שונה.

במובן זה, חזרתי ביתר הדגשה לנקודת המוצא הידועה של הסוציולוג הגרמני מקס ובר (Weber), שלפיה כריזמה אינה תכונה של מנהיג אלא מאפיין הנמצא בעיני המתבונן. לפיכך, יכול מנהיג להיות בעל קסם עבור קבוצת אנשים אחת וחסר כל קסם עבור קבוצת אנשים אחרת. יתר על כן, עבור אותה קבוצה הוא עשוי להיתפס ככריזמטי בתקופה אחת וכלא כריזמטי בתקופה אחרת, כפי שהדגימה באופן קולע ההיסטוריונית אניטה שפירא:

"ברל כצנלסון וז'בוטינסקי ניחנו בכריזמה לגבי קבוצות שונות. בן גוריון, שבראשית דרכו לא ניחן בכריזמה, הפך אחרי מלחמת השחרור למנהיג כריזמטי ביותר. ערב מלחמת ששת הימים ואחריה הטיל העם בציון על דיין את גלימת, הכריזמה ונטל אותה ממנו אחרי מלחמת יום כיפור. יגאל אלון היה דמות כריזמטית בשנות הארבעים אך הקסם פג בשנות החמישים..."

קביעתו של ובר היא חשובה ומאירת עיניים ברמה של זיהוי תופעה חברתית מרכזית. ואולם, הוא לא עסק כלל ועיקר בשאלה הפסיכולוגית: מדוע מַעֲטִים את גלימת הכריזמה על אדם מסוים, ומדוע מסירים אותה ממנו? אנו יודעים להצביע על דוגמאות, אבל אין בנמצא עיסוק מעמיק בחוקיות הפסיכולוגית הגלומה בסוגיה זו.

ספר זה עוסק בכך. זהו ספר גם פסיכולוגי וגם היסטורי בחלקו, במובן זה שהוא מזהה מיתוסים שנוצרו לגבי מנהיגים פוליטיים ומנתח את החוקיות שבתהליך היווצרותם. הנחת מוצא ביסוד הספר היא כי מיתוסים אינם נוצרים באקראי אלא יש בעצם היווצרותם משום חוקיות.

הספר עוסק בזיהוי החוקיות לגבי מיתוסים ספציפיים - מיתוסים של מנהיגות. יתר על כן, הוא עוסק באִפיוּן וניתוח של התהליכים הפסיכולוגיים שבאמצעותם נוצרים מיתוסי מנהיגות - היבטים שוובר וממשיכיו לא עסקו בהם.

אמון", "צדקת הדרך", "תקווה", "אמונה", "ערכים" ו"התגייסות". מילים כאלה משמשות הן לתיאור מנהיגים היסטוריים והן בטקסי סיום של קורסי מדריכים בתנועות נוער, בקורסי פיקוד בצבא, ובקורסי מנהיגות בבתי ספר למינהל.

אפשר לכאורה להקיש מכך כי "מנהיגות היא מנהיגות היא מנהיגות" - מאפייניה אוניוורסליים וחוצים הקשרים תרבותיים ומשימתיים; כך למשל, מנהיגות פוליטית ומנהיגות "בחיי היום־יום", קרי מנהיגות בארגונים עסקיים, צבאיים או חברתיים, או בקבוצות ספורט, הן דומות במהותן.

האומנם? האם מפקד יחידה צבאית נערץ יכול להיות מנהיג מדינה מצליח? האם אדם המצליח להיבחר למנהיג פוליטי במערכת בחירות גם יצליח בתפקידו? האם מנהיג פוליטי, שבמבחן ההיסטוריה מתגלה כהצלחה תפקודית מוכחת, בהכרח נתפס גם ככריזמטי?

משום ההטיה לעיסוק במנהיגים (ששורשיה הפסיכולוגיים ינותחו בהמשך), שאלות כאלה מיטשטשות. אבל העובדה היא כי אנו משתמשים בשמות תואר דומים לתיאור מנהיגות בכל ההקשרים. התבוננות בשאלות כאלה מנקודת הראות של המונהגים תחדד הבחנות בין הופעת המנהיג (leadership emergence) , למשל בעקבות הצלחה במערכת בחירות, ובין מידת הצלחתו בתפקיד לאורך זמן (leadership effectiveness), וכמובן בין מנהיגות פוליטית למנהיגות "בחיי היום־יום" המתקיימת בארגונים שונים ובקהילה.

במובנים הללו, הבנת הפסיכולוגיה של המונהגים יכולה לספק תובנות בהירות יותר מתיאוריות ומחקרים על מנהיגים.

זאת ועוד, ניתוח מנהיגות מנקודת המוצא של המונהגים הוא יותר מבטיח מבחינה מחקרית. לגבי מחקרים כמותיים (quantitative studies), טענה זו אינה דורשת הסבר: מדגמי המונהגים תמיד גדולים יותר ממדגמי המנהיגים ולכן יכולת ההכללה טובה יותר. אבל גם מחקרים איכותניים (qualitative studies) הנסמכים על המונהגים הינם מבוססים יותר מכאלה המתמקדים במנהיג בלבד, מעצם הגדרתו.

יש אמנם הגדרות רבות למונח "מנהיג", אך יש הגדרה אחת שלגביה, כפי שציין ברנרד באס (Bass), המפורסם שבחוקרי הפסיכולוגיה של מנהיגות, אין ויכוח כלל ועיקר: "מנהיג הוא אדם שיש לו מונהגים". לכן, אך טבעי לבחון מה הם האִפיוּנים הפסיכולוגיים של ציבור מסוים המושפע דווקא ממנהיג מסוים ולא אחר;

או מדוע ציבורים מושפעים בזמן מסוים ממנהיג מסוים, ומואסים באותו המנהיג בתקופה אחרת. השאלה שמצאתי כמרכזית יותר לבחינה אינה, אפוא, מדוע מנהיגים משפיעים אלא מדוע מונהגים מושפעים. זו, כפי שיפורט, בפירוש אינה אותה השאלה. כידוע, הכמיהה לביטחון היא מאפיין אוניוורסלי, ועל כן היא מהווה הסבר פסיכולוגי שכיח למשיכה אל מנהיגים הנתפסים "חזקים ומספקי תחושת ביטחון", במיוחד במצבי משבר.

אבל הבנת הפסיכולוגיה של המונהגים בהקשר של בחירת מנהיגים והיענות להם בעִתות רגילות, שאין בהן תחושה חריפה של משבר קיומי, היא מוטַת תרבות. זוהי הנחה מרכזית ביסוד ספר זה. ברם, הנחה זו אינה פשוטה כל עיקר והיא מחייבת הסבר בהיות "תרבות", ובמיוחד "הבדלים בין־תרבותיים", מהנושאים היותר נדונים ונחקרים בכל הדיסציפלינות של מדעי החברה.

עימותים גלובליים מוסברים במונחים של "התנגשות תרבויות", תאגידים בינלאומיים מנסים לפענח את המשמעויות הפסיכולוגיות הכרוכות בניהול רב־תרבותי, כישלונות במלחמות או במבצעים - כמו מלחמת וייטנאם למשל - מנותחים במונחים של "(אי) יכולת ההבנה של התרבות המקומית".

בכך עסוקים קברניטים, כמו גם מפקדי שדה המפטרלים בכפרים ובערים במדינות, הזרות להם מבחינה תרבותית. גם התחום שספר זה נוגע בו - פסיכולוגיה של מנהיגות - אינו יכול שלא להתייחס להיבט התרבותי, במיוחד כשהוא דן בהרחבה בתופעת המנהיגות מנקודת ראותם של המונהגים. חוקר התרבות האמריקאי הארי טריאנדיס (Triandis) מציג דוגמה, שבה מנהל אמריקאי שהוצב לתפקיד ניהולי בסניף החברה שלו ביוון, שואל עובד יווני כמה זמן ייקח לו, להערכתו, להשלים את המשימה שאותה הוא מבצע. על־פי העדות המדווחת, העובד היווני תמה על עצם השאלה: "הוא הבוס; מדוע הוא לא אומר לי כמה זמן יש לי לביצוע המשימה?"

אכן, מחקרים השוואתיים בין־תרבותיים רבים מצביעים על כך, שללא הבנה של ההקשר התרבותי - קרי צורת החשיבה של המונהגים בתרבות מסוימת - אי אפשר להבין את השפעתם של מנהיגים. העדויות האמפיריות לכך, במיוחד בתחום של מנהיגות בארגונים, הן רבות. כך למשל, במחקרים השוואתיים העוסקים בקשר בין מנהיגות, מידת שביעות הרצון של עובדים ומידת ההספק שלהם, נמצא כי עובדים צרפתים היו יותר מרוצים ויותר יצרניים כאשר תפסו את המנהל־המנהיג שלהם כפטרנליסטי, סמכותי, מי שנותן הנחיות ברורות. מנגד, עובדים בריטים וגרמנים היו במיטבם כאשר הממונים עליהם היו בעלי גישה דמוקרטית וסגנון "מתייעץ". עובדים הודים היו במיטבם כאשר הממונה עליהם היה מעין דמות של "אח גדול", ואילו עובדים פרואנים העדיפו ממונים המלווים אותם באופן הדוק בכל הפרטים.

הוכחה פשוטה לקיומם של דימויי מנהיגות טבועים תרבותית הוצגה על ידי החוקרת השוודית אינגריד טולגרט־אנדרסון (Tollgerdt-Andersson). במחקרה נותחו 1,400 מודעות "דרושים" לתפקידי מנהיגות שהתפרסמו בעיתונות, ונמצא כי הדרישות ל"יכולת שיתוף", "כישורים חברתיים" ו"יכולות בין־אישיות" הופיעו בכ־ 80% מהמודעות בשוודיה, דנמרק ונורווגיה, בעוד שבאיטליה ובספרד הן הופיעו במידה פחותה בהרבה - בפחות מ־ 50% מהמודעות.

אכן, כפי שניסח זאת החוקר ההולנדי גירט הופשטדה (Hofstede): "אמונות לגבי מנהיגים מייצגות מרכיב תרבותי דומיננטי בחברה או במדינה נתונה. לשאול אנשים לגבי איכויות של מנהיגים טובים בעיניהם, זה כמו לתאר את תרבותם. המנהיג הוא גיבור תרבות, במובן זה שהוא מהווה מודל להתנהגות."

אכן, הקורא של מחקרים השוואתיים כאלו עשוי בהחלט לתהות אם למנהיגות יש בכלל יסודות אוניוורסליים. דומה כי "תרבות" היא איזה צופן גנטי, שכולם מכירים בחשיבותו ובמרכזיותו אבל אין לו את אותה "ממשות מחקרית", המאפשרת למשל לביולוגים לחקור צופן גנטי.

התוצאה היא שיש ריבוי עצום של הגדרות, מתודות, מאמרים ומחקרים בנושאי תרבות, וקל מאוד ללכת לאיבוד ביער הסבוך הזה. בהחלט עמדה לנגד עינַי הסכנה ש"אצליח” להוסיף עוד כמה שאלות "מעניינות", אולי אפילו "עוד סיווג", אבל שזה יהיה לתחושתי בחזקת "כל המוסיף גורע".

בהקשר זה, נראה כי הניסיון והידע המצטברים עם השנים, כמו גם הביקורת העצמית המפותחת יותר, יכולים לא רק לתרום ליכולת הניתוח אלא גם לצמצם את הסכנה שעליה הצביע הפילוסוף הבריטי ישעיהו ברלין: הנטייה הכפייתית לעתים של אקדמאים לרצות יותר מכול להגיד דברים מפני שהם נשמעים מעניינים, ולא על שום ערכם הממשי.

שנות המחקר המצטברות בהחלט מסייעות לצמצם את הנטייה הזאת ולהתמקד בזיהוי חוקיות ודפוסים יסודיים בתופעות, מתוך הקפדה על בהירות - קנה מידה לא פחות חשוב בעיני, שגם מעודד ראייה רחבה של תופעות וגם מאפשר לעסוק בהן גם מחוץ לדלת אמותיהם של מועדוני אקדמאים סגורים.

אני בפירוש רוצה ומקווה שניתוחַי יעוררו עניין ומחשבה בציבורים רחבים ולכן חשוב לי כבר בפתיחה להבהיר את הרציונל והגבולות של מושגים כמו "תרבות" ו"זהות". הגם שנכתבה עליהם ספרות ענֵפה, דומני כי עדיין רב הנסתר ויש צורך בניקיון מושגי כדי לרתום אותם לדיון על ליבת הספר - פסיכולוגיה של מנהיגות.

אופן הכניסה שלי ל"מגרש התרבותי" התגבש לאחר שצללתי אל נבכי הספרות העוסקת במחקרים בין־תרבותיים והגעתי למסקנה כי חלוצי המחקר בתחום בהחלט ניסחו את השאלות החשובות. אבל אלפי הכתבים והמחקרים שנכתבו בעקבותיהם הם ממש עדות לריבוי העצים המסתירים את היער. כך למשל, החוקרת האמריקאית פלורנס קלקהון Kluckhohn) ) טענה בשעתה כי שאלות היסוד הנוגעות בהיווצרותן של תרבויות שונות, נוגעות בהתייחסות אדם לאדם, התייחסות אדם לטבע, התייחסות אדם לעל־טבעי, התייחסות אדם לפעילות (activity) והתייחסות אדם לזמן. שאלות כאלה, בניסוחים מעט שונים זה מזה, הוצגו על ידי חלוצי התחום, אבל טושטשו בהמשך הדרך על ידי ממשיכיהם, שהעדיפו להתמקד במחקרים אמפיריים מצומצמים.

אני חוזר לנקודת המוצא הזאת כדי להבהיר כי הספר עוסק ברובו במנהיגות כתופעה פסיכולוגית ולכן הדיון בו מתייחס רק למרכיב מסוים בדיון הרחב על תרבות - התייחסות אדם לאדם, ובאופן יותר ספציפי - ההתייחסות של אנשים לאדם המייצג סמכות. בנושא הזה עוד אצמצם את היריעה בהמשך, שכן מנהיגות היא סוג מסוים של סמכות, אבל כפי שאראה, סמכות נתפסת באופנים שונים שיש בהם חוקיות. התייחסות זו אינה מנותקת מהיבטים תרבותיים. אימצתי את צורת החשיבה הבסיסית, שהוצעה על ידי כמה חוקרים, ולפיה לתרבות יש רבדים שחלקם גלויים וחלקם סמויים.

מהבחינה הזאת, כל תייר סקרן וחקרן הוא בעצם "אנתרופולוג נאיבי", המזהה גילויים חיצוניים של תופעות תרבותיות. אין פירוש הדבר שהוא תמיד מבין עד תום את שורשיהם של מאפיינים כמו צורת דיבור, התייחסות לעבודה, התייחסות לזמן, אופן קיום ריטואלים וכדומה. אבל אם הוא חד עין ושוהה מספיק זמן במקום מסוים, הוא יכול ללמוד על החוקיות המתקיימת בביטויים ההתנהגותיים והסימבוליים של אנשים בתחומים שעִמם הוא בא במגע.

המתח בין חשיבה המייחסת מידה רבה של אוניוורסליות לטבע האנושי והתפתחותו (למשל החשיבה הפסיכואנליטית) ובין חשיבה יותר הֶקשרית ותלויית תרבות, העסיק חוקרים רבים ובולטים. על־פי ניסיוני ותצפיותַי, ההכרעות במתח הזה אינן פשוטות כלל ועיקר ודורשות, כאשר מגיעים לניתוח תופעות חברתיות ספציפיות, אלימינציה ובחירת משתנים על בסיס מנומק היטב. ניסיתי לעשות זאת באורח מושכל וקפדני. כיצד נעשית אלימינציה זו? על־פי איזו מתודולוגיה?

בספר שכתבתי לפני כמה שנים הצגתי סימולציה, שפותחה על ידי קולגה ויושמה בבית הספר לפיקוד ומטה בצה"ל. הסימולציה המחישה היבטים, המשפיעים על הערכה של איכות החלטות. למשתתפים, קצינים בקורס בדרגות רב סרן וסגן אלוף, ניתן אירוע כתוב שבו נאמר כך: "אתה מפקד גדוד באזור גדר המערכת בצפון.

בתדרוך עם מפקד החטיבה נאמר לך שאינך זז מהמוצב ואינך מפעיל כוחות במקרה של תקרית כלשהי ללא אישור מפקד החטיבה." עד כאן הרקע. לאחר מכן הוצג לקצינים מצב צבאי של קבלת החלטה, בצירוף ארבע אפשרויות:

אפשרות א': קיבלת התרעה מגדר המערכת, שהגדר נפרצה וחוליית מחבלים חדרה כנראה פנימה. חיפשת את מפקד החטיבה ולא מצאת אותו. החלטת לקחת את החיילים ויצאת אִיתם לגדר המערכת. לא נתקלת בשום חוליה, וכעבור שעות ספורות חזרת למוצב כלעומת שבאת ודבר לא התרחש.

אפשרות ב': קיבלת התרעה מגדר המערכת, שהגדר נפרצה וחוליה חדרה כנראה פנימה. התקשרת למפקד החטיבה ולא מצאת אותו. החלטת בנסיבות הללו לחפש את החוליה ויצאת עם חלק מהחיילים. בעת העדרותך תקפה חוליה את המוצב וכמה חיילים נפצעו.

אפשרות ג': קיבלת התרעה מגדר המערכת, שהגדר נפרצה וחוליה חדרה כנראה פנימה. התקשרת למפקד החטיבה ולא הצלחת לאתר אותו. החלטת לחפש את החוליה עם חלק מהחיילים. כעבור זמן מה נתקלתם בחוליה וחיסלתם אותה.

אפשרות ד': קיבלת התרעה מגדר המערכת, שהגדר נפרצה וחוליה חדרה כנראה פנימה. התקשרת למפקד החטיבה ולא הצלחת לאתר אותו. החלטת להישאר במוצב, בהתאם להנחיות של מפקד החטיבה.

ניתנה לחניכים הנחיה, שלפיה הם מעין ועדה שצריכה לתת ניקוד לכל אחת מן ההחלטות בנסיבות שתוארו. את הניקוד הגבוה ביותר קיבלה ההחלטה המיוצגת באפשרות ג', שלפיה יצא מפקד המוצב בניגוד להנחיית מפקד החטיבה, אך הצליח לחסל את החוליה. הניקוד הנמוך ביותר ניתן לאפשרות ב', שלפיה מפקד המוצב יצא לחפש את החוליה, אך החוליה תקפה באותה עת את המוצב.

ניתוח הסימולציה המחיש כמה נקודות עקרוניות, שהחשובה מביניהן היא זו הקרויה בעגה הצבאית "צל"ש או טר"ש", דהיינו, שהתוצאה הסופית היא אשר "קובעת" את איכות ההחלטה. ההחלטה "הטובה ביותר", בעלת הניקוד הגבוה ביותר, היא זו של היציאה מהמוצב וחיסול החוליה. היא הטובה ביותר משום ההצלחה (חיסול החוליה).

ההחלטה "הגרועה ביותר" היא זו של היציאה מהמוצב, שבעקבותיה הותקף המוצב ונפצעו חיילים. אבל הרי זו בדיוק אותה ההחלטה (לצאת מהמוצב)! ההבדל היחיד בין השתיים הוא בתוצאה: במקרה האחד הייתה הצלחה, במקרה האחר היה כישלון. בתרחיש המתואר ההצלחה או הכישלון הם קרוב לוודאי עניין מקרי, פשוט מזל. המסרים העיקריים בדיון נגעו אפוא בהיבטים שונים של שיפוט והערכה של החלטות - נטייה להתעלמות מתשומות ותהליכים, אפקט ההילה של "שורות תחתונות", וכיוצא באלה משמעויות הרלוונטיות לתהליכי הפקת לקחים ולמידה.

הנקודה המעניינת והחשובה לדיוננו התרחשה באקראי בכנס שהתקיים בארצות הברית בהשתתפות קצינים אמריקאים. באחד הדיונים הצגתי את הסיפור הזה. להפתעתי (וחוסר הבנתי, יש לומר), הקצינים, אנשים רציניים ונבונים ביותר, לא הבינו כלל את הדילמה של מפקד המוצב: מדוע הוא בכלל התלבט? מה, תמהתי באוזניהם, אתם לא רואים שיש כאן דילמה מבצעית אמיתית ורצינית? "לא", טענו הקצינים בנחרצות שאין לטעות בה, "הקצין קיבל פקודה לא לצאת מהמוצב. פקודה היא פקודה.

איש מאתנו לא היה מתלבט." המקרה הזה המחיש לי שני דברים: א. הבדלים בין־תרבותיים באים לידי ביטוי מובהק בהתייחסות לנושאים ספציפיים, והתייחסות לסמכות היא אחד הנושאים שבהם יש לכך ביטוי בולט. לעובדה זו יש תימוכין גם במחקר. למצבי דילמה יש כוח ממקד רב והם מביאים לכלל ביטוי ממדים בולטים בזהותם של אנשים.

במונח "זהות" נעשה שימוש רב ומגוון. אנתרופולוגים חוקרי תרבות משתמשים בו, כמו גם פסיכולוגים, היסטוריונים וחוקרי מדע המדינה. כולם מבינים שהוא חשוב ומהותי, אך כמו שאמר אחד הפסיכולוגים היותר מזוהים עם חקר זהויות, אריק אריקסון (Erikson), המונח הזה הוא "חודר לכול" (all ,pervasive) עובדה המחייבת לא אחת לייחס משקלים שונים לזהויות ובעצם לבחור ביניהן במצבי הכרעה. כך הופכת הזהות למושג, שהוא מחד גיסא דינמי וגמיש ומאידך גיסא ממוקד ואופרטיבי, ובתור שכזה הוא יכול לתת מענה אמפירי למתח שבין האוניוורסלי לתלוי ההקשר.

האנתרופולוג האמריקאי מלוְיִן ספירו (Spiro), שעסק רבות בסוגיות כאלה, הדגים בסדרה של עבודות שפירסם כיצד ניתן לתת מענה מושגי ומחקרי למתח התיאורטי הזה. במחקר שערך בשנות החמישים בקרב ילדי קיבוץ בישראל 6 הוא בחן את המתח בין מה שהוא העריך כנטיות אנושיות אוניוורסליות, כמו תחרותיות והישגיות, ובין השפעות תרבותיות המבוססות על האידיאולוגיה של הקיבוץ, כמו שיתופיות.

הצלחה בהפנמה של ערכי השיתוף יכולה כמובן לבטל את הנטיות שספירו הצביע עליהן כאוניוורסליות ולהצביע על המשקל הדומיננטי שיש לסביבה תרבותית בעיצוב זהויות. אבל למרות נקודת הזמן של המחקר - תקופה שבה האידיאולוגיה של השיתופיות הייתה בחזקת "בון טון" - ספירו לא מצא הצלחה נחרצת בהפנמתם של ערכים אלה.

יחד עם זאת, הוא יישב את המתח הזה בטענה שלפיה ילדים בהחלט נוטים לתחרותיות ולרכושנות, אבל ילדי קיבוצים - כשהם עוברים סוציאליזציה ומפנימים ערכי שיתוף - יכריעו במצבי קונפליקט לטובת הערכים שנלמדו במסגרת תרבותם. מושגים כמו "דימוי עצמי" ו"ערך עצמי" (self worth) שימשו בהמשך פסיכולוגים חברתיים לניבוי הכרעות במצבים כאלה. בסופו של דבר, יטענו חלקם, אנשים רוצים לראות עצמם באופן חיובי, ו"האופן החיובי" הזה מושפע מהסביבה התרבותית החברתית.

על בסיס הגישה הזאת אימצתי אפוא גישה, שיש לה בהירות מושגית כמו גם יתרונות מתודולוגיים ברורים, ולפיה לזהויות יש הייררכיה של בולטות. 28 ההיסטוריון סמואל הנטינגטון (Huntington) הדגים את הרעיון בפשטות בפתיחה לספר שדן בזהויות, באמצעות סיפורה של רייצ'ל ניומן, שהתפרסם במגזין "ניוזוויק" אחרי קריסת מגדלי התאומים ב־ 11 בספטמבר 2001 .

כך היא סיפרה: "כאשר הייתי בת 19 עברתי לניו יורק. אילו נדרשתי לתאר את עצמי אז, הייתי אומרת שאני מוסיקאית, משוררת, אמנית, וברמה פוליטית מסוימת אני אשה, לסבית ויהודייה. עובדת היותי אמריקאית לא הייתה כלולה ברשימת הזהויות שלי. בתקופת הלימודים חברתי ואני היינו כה מתוסכלות מבעיות האי־שוויון באמריקה, שאפילו שוחחנו על האפשרות לעבור למדינה אחרת. ב־ 11 בספטמבר כל זה השתנה. הבנתי שהתייחסתי אל החופש שיש באמריקה כאל דבר מובן מאליו. היום יש לי דגל אמריקאי על התרמיל, אני פורצת בקריאות עידוד ושמחה כאשר מטוסים חגים מעל, ואני קוראת לעצמי פטריוטית."

בדוגמה זו, אירוע דרמטי "הציף" והבליט זהות מסוימת והפך אותה למרכזית יותר בהייררכיה של זהויות. זה גם מה שמנהיגים מסוימים, ובאופן בולט במיוחד מנהיגים פוליטיים, מצליחים לגרום למונהגים. הדוגמה מצביעה על היבט מעט סמוי: אין כאן יצירת זהות שהיא בחזקת "יש מאין". היסודות המחברים סוציאליזציה, תרבות, ערכים, סכימות ואבטיפוסים יהיו המושגים אשר יהיו כבר טמונים באדם (רייצ'ל בדוגמה המוצגת הייתה אמריקאית עוד קודם לאירוע). אירועים דרמטיים, דילמות או מנהיגים הם קטליזטורים, היכולים להציף ולהבליט זהויות, המתקיימות באופן דינמי בתוך הווייתו של הפרט. ניתוח מנקודת הראות של המונהגים יכול להצביע לא רק על חומרי הגלם אלא גם על התהליכים הפסיכולוגיים המתרחשים אצל המונהגים כאשר נוצרת הקטליזציה הזאת. רק מנקודת מבטם של המונהגים ניתן לנתח סוגיות כמו: איך קרה שאברהם לינקולן, שבקושי נבחר לנשיאות והיה שנוי במחלוקת ומאוס על ציבורים רחבים בתקופת נשיאותו, הפך למנהיג הנערץ ביותר בהיסטוריה האמריקאית? מדוע וינסטון צ'רצ'יל, אולי גדול המנהיגים בתקופת מלחמת העולם השנייה, לא נבחר מחדש לתפקיד ראש הממשלה בתום המלחמה? ואיך זה שמשה דיין, שהיה ההמחשה השגורה בפי כול למושג "כריזמה", הפך ברבות השנים לדמות נשכחת ואך מתי מעט פוקדים את קברו בטקסי האזכרה השנתיים? אלה הן המחשות לסוגיות שיידונו וינותחו בהמשך ברמה עקרונית, המתייחסת לתהליכים הפסיכולוגיים הרלוונטיים יותר לבחירתם של מנהיגים פוליטיים.

ברם, האם הפסיכולוגיה של המונהגים, שרלוונטית לבחירת מנהיגים פוליטיים ולהיענות להם, דומה לזו שרלוונטית לנהייה אחר מנהיגים בצבא? בארגונים עסקיים? בארגונים חברתיים? האם הצלחה מסחררת בניהול תאגיד תעשייתי מעידה על הסתברות גדולה יותר להצלחה בתפקידי מנהיגות פוליטיים, או שאין בהכרח קשר ביניהן? ואולי ההיפך עשוי להיות נכון, כפי שאפשר לראות לא אחת במעבר של מנהיגים מארגונים לפוליטיקה?

הרי ההפנמה של נורמות ביצועיות עלולה להיות לרועץ ולצמצם את היכולת לראות תמונה רחבה ומופשטת של חזון וערכים, המחייבת ראייה פילוסופית והיסטורית. המקרה של צ'רצ'יל מחדד גם את הנקודה הזאת, שכן עוד לפני שהיה למנהיג מדיני נערץ בעתות מלחמה היה תפקודו כמפקד גדוד בצבא שנוי במחלוקת. האם נטיות ופרופיל פסיכולוגי שונים הם שמבחינים בין מנהלים למנהיגים? ספר זה עוסק בשאלות כאלה, וכפי שהקורא ייווכח, הן לא נדונו לעומק עד כה מנקודת מבטם של המונהגים.

אחד מחוקריה, "תופעה שעוסקים בה רבות ולא מצליחים להבינה"; "מנהיגות היא אחת התופעות הנצפות ביותר והבלתי מובנות ביותר עלי אדמות", כתב חוקר אחר. לא הייתי מכלה ימים ולילות במאמץ לכתוב ספר רק כדי להגיע שוב למסקנה ידועה זו. להערכתי, הניסיון לנתח את תופעת המנהיגות מנקודת מבטם של המונהגים ומזוויות שונות יכול, כפי שיוסבר, לצמצם את מידת חמקמקותה של התופעה.

בהקשר זה, לא ייתכן כמובן לקיים ניסיו כזה ללא בחינה ביקורתית של מיתוסים על מנהיגות. ואולם, יודגש כבר בשלב זה כי הספר אינו עוסק כלל במאמץ המקובל לנפץ מיתוסים. נהפוך הוא, ההנחה היא כי מיתוסים, בוודאי על מנהיגות, אינם נוצרים בעלמא. חוקר המיתוסים רוברט סגל טוען כי מה שמאחד את חקר המיתוסים בדיסציפלינות השונות הוא העיסוק בשאלות הבאות: מדוע נוצר המיתוס? כיצד הוא נוצר? מדוע הוא נשמר? וכיצד הוא נשמר? אכן, בשאלות מעין אלה עוסק הספר.

מיתוסים נשמרים ונעלמים. מוסכם כי מיתוס שנשמר במשך דורות ממלא צורך, שהוא ככל הנראה בסיסי או חזק יותר. זהו היבט מעניין לגבי מנהיגים, שנדון באופן מצומצם ויכול להיבחן רק במונחים של זיכרון קולקטיבי. ניתוח כזה מעביר באופן טבעי את מרכז הכובד של הדיון מהמנהיגים עצמם לאלו שזוכרים אותם במישרין - זיכרון תוך־דורי. אך כידוע, יש מנהיגים שהפכו מיתוסים לדורות - מושא לזיכרון בין־דורי. איזה מיתוס נשמר מעבר לדור אחד ואיזה נשכח, ומדוע? זהו היבט נוסף המנותח בספר.

ועוד מילה על טרמינולוגיה: אני משתמש במהלך הספר במילה "בדיה". אכן, יש בו ניסיון לנתח "בדיות על מנהיגות". יובהר כי "בדיה", בהוראתה בספר, אינה בחזקת "שקר" אלא סיפור בעל מאפיינים מיתיים. מנהיגות נדונה בספר מזוויות פסיכולוגיות שונות, ואחת המרכזיות שבהן היא ראיית המנהיג כסיפור, כבדיה. הסיפור יכול להיות אמת, כולו או בחלקו, או לא נכון כלל. בסופו של דבר, הוא מקבל "חיים משלו" והופך למה שכינה הסוציולוג הצרפתי אמיל דורקהיים "עובדה חברתית", כלומר ידיעה המשפיעה על צורת החשיבה ואופני ההתנהגות של רבים.

התבוננות במנהיגות כסיפור מדגישה את ההיבט הפסיכולוגי החברתי שכן סיפור, מעצם מהותו, מסופר במסגרות חברתיות או נכתב לציבורים רחבים. מבחינה זו, הספר גם עוסק בשאלה היותר ספציפית: האם יש סיפורי מנהיגות הטיפוסיים רק לציבורים מסוימים? כלומר, האם רק ציבור בעל מאפיינים ייחודיים (למשל קבוצות אתניות או לאומים כאלו או אחרים) יאהב במיוחד סיפור בעל אופי מסוים? האם סיפור מנהיגות כשל מוסטפא כמאל אטאטורק יכול לרגש רק את העם הטורקי? האם ג'ון קנדי הוא "סיפור אמריקאי" מובהק? האם לי קואן יו הוא בהכרח "סיפור סינגפורי"? אם כן, חשוב להבין מדוע.

זה, כמובן, מעלה הרהור נוסף: האם יש סיפורי מנהיגות החוצים גבולות? אם כך, מה מבחין בינם ובין "סיפורים מקומיים"? בספר מוצגות דוגמאות של מנהיגים הנתפסים במובהק כסיפורים מקומיים ומנהיגים המהווים סיפורים אוניוורסליים, מתוך ניסיון להבהיר במובן הפסיכולוגי מה מבחין ביניהם.

הבדיה אינה נוצרת לרוב בקרב המונהגים בעקבות מגע בלתי אמצעי עם המנהיג במקרים של מנהיגות ישירה במסגרות כמו מקומות עבודה, יחידות צבאיות או מערכות חברתיות שונות, שבהן המונהגים פוגשים את המנהיג ובאים עמו במגע מזדמן. במקרים רבים, ובוודאי כשמדובר במנהיגים פוליטיים, המנהיג הוא אדם שרק שומעים עליו מאחרים וקוראים עליו בעיתון או בספרים.

כלומר, יש כאן תהליך תיווך. יש "מספרי סיפורים" על מנהיגים: עיתונאים, חוקרים מן האקדמיה, מורים ומחנכים, ו"מפיצים" בקטגוריות שונות של רשתות חברתיות (כולל כיום רשתות אלקטרוניות). רבים משתתפים אפוא ביצירת הבדיה, ולכולם יש הטיות, אמונות, ולא אחת גם אינטרסים וסדר יום שהם רוצים לקדם.

הספר נוגע גם בהיבט הזה של תהליך יצירת הבדיה. מופיעות בו דוגמאות לדימויים מובילים, שנוצרו לגבי מנהיגים על ידי כותבים אקדמיים בולטים, עיתונאים ושאר מעצבי דעת קהל. גם יסודותיו ומאפייניו של התהליך הזה מנותחים בהמשך. ברם, ברצוני להדגיש כי למרות הרחבת הדיון בכיוונים הללו לא מדובר בניתוח פוסט מודרני המניח, אם לנסח זאת באופן פשטני, ש"אין אמת" והכול ביסודו יחסי.

לאחר ההצבעה על מנהיגים, הקשרים תרבותיים ובדיות וניתוחם אפנה לניסיון להבין את התמונה הגדולה, שניתן לדמותה למפה. הספר מתיימר לספק את הנדרש מטאפורית לזיהוי תוואי שטח, שאם הקורא רוכש את הכלים לזהותם הוא יכול לקרוא את המפה ולנווט באמצעותה בתחום הספציפי הזה - הבנת הפסיכולוגיה של מונהגות .(followership) קריאה כזו היא חשובה מעין כמותה, שכן מונהגים קובעים מי ייבחר למנהיג, הם יכולים להחליט עד כמה להיענות לו, ובמקרים רבים הם גם קובעים את מידת הצלחתו.

בעצם, משמעות ההגדרה הכי בסיסית של מנהיגות, שלפיה כאמור "מנהיג הוא אדם שיש לו מונהגים", היא כי התיאוריה האמיתית על מנהיגות אינה אלא תיאוריה על מונהגות. בהיותי חסיד האמרה הידועה של קורט לוין, שלפיה "אין דבר מעשי יותר מתיאוריה טובה", אני סבור כי פיתוח תיאוריה טובה על מונהגות יכול להביא לשיפור המנהיגות, במובן הבסיסי של שיפור היכולת לקבל החלטות מושכלות יותר במרחב שבין בחירת מנהיגים לציות להם.

כך שלבד מהרצון הטבוע לעורר עניין ומחשבה, שקיים כנראה אצל מרבית החוקרים, יש כאן בפירוש גם רצון ליצור סוג של ידע בעל משמעות לגבי הכרעות ומעשים - ידע לפעולה. אני רוצה לקוות גם כי ההבנה על מונהגות יכולה לשמש מנוף לשיפורים הרלוונטיים הן לבחירת מנהיגים, הן לביקורת מושכלת על מנהיגים והן לגיבוש עמדות באשר להחלטות על גבולות ההיענות והציות למנהיגים.

המנהיגים הם גורם שאנו מייחסים לו משקל מרכזי ביותר בחיינו, עד כדי ביטול ההבנה שלפיה אנו המונהגים בעלי כוח רב בקביעת קיומה, כיוונה ועוצמתה של מנהיגות. לא ניתן להפריז בחשיבותה של תובנה זו.

*ההערות כפי שמופיעות בספר הושמטו מגירסא אינטרנטית זו של המבוא.

תמונה מוגדלת ופרטי הספר

מחיר מומלץ: 76 ש"ח

| דף הבית | על ההוצאה | חדש ברמות | השתלמויות | רכישת ספרים | הגשת כתבי יד | רשימת הדיוור | תנאי שימוש | יצירת קשר |
© 2008 כל הזכויות שמורות להוצאת רמות ליד אוניברסיטת תל-אביב בע"מ, כתובת ההוצאה: קמפוס אוניברסיטת ת"א
בניין הסנאט, קומה 2, חדר 219, רמת אביב, תל-אביב. ת.ד. 3926 תל-אביב, 61392. | על ידי סמיוטיקה