ספרי עיון ומחקר    רפואה   סיפורי רופאים - הומניזם ברפואת המשפחה

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
חינוך
משפט
ספרי ניהול
מדע המדינה
סוציולוגיה ופסיכולוגיה
עבודה סוציאלית
היסטוריה ופילוסופיה
גיאוגרפיה
רפואה
נושאים שונים
ספרי לימוד ומדריכים
סדרת מדע וטכנולוגיה
סדרת מעשה בראשית
ספרי מב"ט לכיתות א-ב
ספרי מב"ט לכיתות ב-ג
ספרי מב"ט לכיתות ג-ד
ספרי מב"ט לכיתות ה-ו
מבט לגן
הספריה של מבט לגן
בית הספר היסודי
חטיבת הביניים
בית הספר העל יסודי

    חזרה לדף הקודםלסיווג הספרים  בקטלוגשליחת קישור לספר  לחבריםהדפסה ידידותית

סיפורי רופאים - הומניזם ברפואת המשפחה
בעריכת: אנדרה מטלון, עינת אברהמי

הקדמה: לספר כדי לטפל | אנדרה מטלון ועינת אברהמי
כאשר התחלנו לחשוב על מילים ראשונות לקובץ הסיפורים, העדפנו לנהל שיחה במקום לייצר הקדמה מלומדת בסגנון אקדמי. רצינו לתת תוקף לסיפורים בכך שנשאל: מדוע לספר סיפור? כיצד ניתן להשתמש בנרטיבים כדי לשלב בין פרקטיקה לתיאוריה? מה הקשר בין סיפור טוב לטיפול טוב? הדיאלוג שנוצר בינינו בעת שאספנו וקראנו את הסיפורים בקובץ מובא כאן כלשונו, עם תיקוני עריכה קלים. מטרתה של שיחה זו אינה להגיע "למילה הסופית" או "למשפט האחרון" בנושא. ברצוננו להזמין את הקוראים להשתתף בהתבוננות בתהליך שכולנו עושים כמספרי סיפורים, הן במרפאה והן בחיים האישיים.

עינת: המשל הבא, מאת הסופר דייויד פוסטר וואלאס, מספר את סיפורם של שני דגים צעירים השוחים להם יחדיו. בדרכם הם פוגשים דג מבוגר יותר, שמברך אותם בעוברו: "בוקר טוב ילדים. איך המים?" בעוד הם שוחים הלאה, מביט אחד מהדגים הצעירים בחברו ואומר, "מה זה לכל הרוחות מים?"

המים שנשוחח עליהם בהקדמה זו הם הסיפורים אשר מהווים את האקלים האנושי, ומכוננים את המזג ואת זרמי המשמעות, בחייהם המקצועיים של רופאי משפחה. הסיפורים שקיבצנו באוסף זה מדגישים את החיבור העמוק של הרופאים־הכותבים לקהילה שאותה הם משרתים. הם מזינים את ההכרה בכך, שאיננו שוחים לבד בחלל הריק, גם אם לא תמיד אנו מודעים לכך. הסולידאריות הבסיסית, שמאפיינת את שאיפתם של רופאי־המשפחה לטפל בחולים בצורה מקצועית ואמפתית, היא חלק מהמים. כמו גם המשמעויות האישיות, הייחודיות, שרופאים נושאים אתם אל קשריהם עם המטופלים, אשר מגדירות את אישיותם וזהותם.

אנדרה: הרגלי התבוננות רפלקטיבית וחשיבה נרטיבית הם עדיין לא חלק מהעשייה הרפואית, למרות שהם עשויים להימצא יותר ברפואת המשפחה. יחד עם זאת, בשנים האחרונות, כמעט בכל בתי הספר לרפואה בעולם המערבי משתמשים בקריאת ספרות טובה וסיפורי רופאים או מעודדים כתיבה רפלקטיבית, במטרה להגביר את המודעות העצמית של הסטודנטים והמתמחים לרגשות, ולטפח אמפתיה כחלק מהותי מאומנות הטיפול בבני־אדם. בניגוד לגוף הידע התיאורטי של הרפואה, למידה רגשית אינה מתבססת על למידה אינטלקטואלית, אלא נרכשת דרך ניסוי וטעייה, דרך הניסיון המצטבר, ובמיוחד באמצעות הרגשות והמודעות העצמית להם.

המודעות של מתמחים ורופאים לרגשות, כגון כאב, כעס, חוסר אונים, חוסר תקווה, דחייה ומשיכה, היא זו שמאפשרת את העמדה הנכונה "לגעת" באדם ובסבלו. זה הוא אותו סוג של ידע, אשר מגביר את המודעות לקרבה ולמרחק בין בני־אדם ומטפח את היכולת לחוש, להבין ולהשתמש באופן תרפויטי בקרבה האופטימאלית בין הרופא למטופל, קרבה שהיא שונה עבור כל אחד ואחת.

בסוף שנות ה־ 50 של המאה הקודמת, בספרו "הרופא, המטופל ומחלתו", מיכאל באלינט לימד אותנו ש"הרופא הוא התרופה". כאשר אנחנו מדברים על פיתוחו של "העצמי" של הרופא ככלי תרפויטי, אנחנו מתייחסים לידע המושג על ידי למידה רגשית, תוך כדי רכישת מודעות עצמית הולמת, והוא זה שמשרה ומניע את היכולת לטפל באמצעות האמפתיה. השילוב הנכון בין הידע התיאורטי, הנרכש על ידי הלמידה האינטלקטואלית, והידע הנרכש דרך הלמידה הרגשית הוא זה שעושה את האדם לרופא אמיתי.

עינת: אך ה"עצמי" של הרופא או הרופאה בנוי מרבדים של סיפורים וזיכרונות של סיפורים. סיפורים אוטוביוגרפיים, משפחתיים וחברתיים, וכמובן גם "סיפורי מקרה". לכן קורסים בספרות ורפואה עשויים להוות את החוליה המקשרת בין הידע הרפואי, הנרכש באמצעות שינון והפנמה אינטלקטואלית, והלמידה הרגשית, שהיא כה חיונית ליישום היצירה התרפויטית במרפאה.

הרציונל של הוראת הספרות בבתי ספר לרפואה הוא שהספרות מאנישה התנסויות רגשיות ומוסריות. בכך היא מעניקה לאנשי מקצועות הרפואה את ההזדמנות לעגן עקרונות אתיים מופשטים, למשל, עקרון האלטרואיזם או הכבוד לאחרים, בספירה חווייתית ונרטיבית מורכבת, שדומה הרבה יותר לדרך בה אנו חיים מאשר "סיפורי המקרה" הרפואיים.

בנוסף לכך, כאשר אנו לומדים לקרוא היטב, אנחנו מתרגלים ו"מחנכים" את רגשותינו בתהליך שמבהיר את עמדתנו המוסרית והקיומית כלפי נושאים שבמציאות הם מסוכנים מדי מבחינה רגשית, או מביכים מדי, או שהם עוברים לידנו מהר מדי מכדי לאפשר התמודדות הוגנת. אלה הם הנושאים ההומאניים, שהמוסכמות המדעיות מחשיבות כלא־ רלבנטיים לרפואה טובה, אם כי הם קריטיים ליישום האתיקה הרפואית ולבניית יחסי אמון בין רופאים וחולים.

אנדרה: מעבר לקריאה וניתוח מושכל של ספרות יפה, אחת הדרכים המשמעותיות לפתח מודעות עצמית ולצמוח מבחינה רגשית היא על ידי כתיבה. כיום, יותר ויותר רופאים כותבים סיפורים. נרטיבים של רופאים הפכו למדורים בלתי־ נפרדים מכל כתב־עת רפואי, מהגדול והמפורסם שבהם ועד לכתבי־עת שלמים המיועדים לסיפורי רופאים בלבד. רוב הרופאים כותבים סיפורים כדי לארגן את המחשבות שלהם, או כדי להבין ולתת משמעות לרגשות עזים שפוקדים אותם בטיפול ותוך כדי קשריהם עם המטופלים. לא תמיד הם מודעים לכך שהכתיבה הזו היא לא רק טיפולית עבור עצמם אלא גם משפרת את הקשר רופא־חולה, ובצורה עקיפה משפרת את הבריאות של המטופלים שלהם.

הסיפור והחיים
אנדרה: סיפורי רופאים הם פרשנות אישית של הכותבים למצבי־חיים, שאינה משקפת בהכרח את המציאות העובדתית של המפגש רופא־חולה, או את המציאות כפי שהיא נחווית על ידי המטופלים. הסיפור שהרופא כותב כולל רגשות ופירושים להקשרים והתנהגויות. אלה, בתורם, מבוססים על התרבות שהוא עצמו גדל בה, על החינוך שקיבל ועל המבנה הפסיכולוגי שלו או שלה, על האופי שהתפתח, השמחה והכאב שחווה בחייו. אך יותר מכל, הסיפור מבטא חיפוש אחר משמעות בעבודתו. בכתיבת סיפור על קשר עם מטופל, יותר משאנו חושפים את המטופל, אנו חושפים את המטפל: את עולמו הפנימי, התלבטויותיו, רגשותיו ומחשבותיו.

עינת: האתגר בכתיבה הלא־טכנית של רופאים הוא אכן "לאסוף" רגעי חיים משמעותיים ולעצב אותם כסיפורים קוהרנטיים. כדי שלא יחלפו על פנינו ויצללו אל תוך השכחה, בעודנו עסוקים בהתמודדות עם דרישות היומיום המתישות. הזרם התת־קרקעי במרבית הסיפורים שבקובץ זה, הסאב־טקסט המשותף להם, הוא שימורו של המניע הראשוני של הכותבים לעיסוק במקצוע הרפואה: התשוקה לרפא או לפחות להקל על סבלם של אנשים.

מחנכים ומדריכים רפואיים מכירים היטב את האירוניה המוסרית בחייהם המקצועיים של רופאים: רופאים רבים מתחילים את דרכם המקצועית מתוך אלטרואיזם ועמדה של יושרה אשר לאט־לאט חומקת ומתפוררת, כמעט מבלי משים, על ידי ההתחככות בחיי היומיום, וזאת בדרכים שנראות חסרות משמעות — אך בסופו של דבר מצטברות לכדי השפעה ניכרת. הסיפורים שבקובץ מאשרים שהכתיבה מאפשרת לרופאים־הכותבים לאוורר, לחיות מחדש ולחשוב־מחדש על יושרתם, על הערכים שלהם, ועל הקשר הרגשי עם עמיתים ומטופלים.

אנדרה: חשוב לציין, שכעורכים של קובץ הסיפורים ביקשנו מהרופאים־ הכותבים שישנו עד אין היכר את הדמויות של המטופלים, או שישתפו אותם בסיפור ויקבלו את הסכמתם לפרסומו. יחד עם זאת, יתכן שיהיו קוראים שיזהו את עצמם, או את סיפורם האישי, באחד מהסיפורים. אולם, אנו מאמינים שקוראים רבים אחרים יוכלו גם הם לזהות חלקים מעצמם באותו הסיפור ממש. אולי זה הפן היפה בסיפורי רופאים: הן מטופלים והן רופאים שיקראו בהם יוכלו להזדהות עם הדמויות, או לזהות את אותם חלקים באישיותם שמעוררים מחשבות או רגשות אצל הרופאים שלהם, ועל ידי כך מעניקים להם את ההזדמנות לגדול ולהתפתח.

עינת: כל כך נכון; תהליך הכתיבה אף פעם אינו נפרד מתהליך הקריאה. מעבר לכתיבה המגוונת על סבל אנושי ועל סעד אנושי, הסיפורים הללו מזמינים את הקוראים להגיב אליהם רגשית, ולנסות לנתח את תגובותיהם ואת האסוציאציות העולות בהם מהאירועים ומשפת הסיפור. לשאול: מדוע הגבתי רגשית למה שנכתב באופן המיוחד הזה? מהיכן הגיעה אלי הפרשנות לדימוי המסוים ההוא? בדיוק לכך אנחנו מתכוונים כאשר אנחנו מדברים על רפלקטיביות ופיתוח הרגלי רפלקסיה.

כפי שהפליא לנסח זאת ס. יזהר: הסיפורים מציעים לנו את "ההפלגות מן הכתוב אל ההיענויות המפליגות מן הכתוב והלאה, בבחינת אתה אומר ואני נענה, אתה הקול ואני ההד, וכמו אותם העיגולים שבמים שמתרחקים מכל מגע ועונים לכל מגע." ברפואה נרטיבית קוראים לזה להתחבר למילים, ולקחת את החיבור שעשינו למקומות המשמעותיים בחיינו.

אנדרה: הנה, חזרנו למים מהמשל, למצע המשותף לחיים ולסיפורים. אבל, שלא כמו בחיים, הסיפור גם מטשטש את ההירארכיה של הכוח במפגש רופא־חולה, בכך שאין הוא נתמך על ידי הידע הרפואי. זה המקום שבו הרופא מתבונן במטופל ובעצמו, בשני אנשים הנמצאים אחד מול השני, מעמדה של סקרנות ורצון להבין את המצוקה. אין נכון או לא נכון, צודק ולא צודק.

סיפורי הרופאים מאפשרים חקירה אתית של סיטואציות רפואיות על ידי בדיקת הבחירות, ההתנהגויות של המטפל ושל המטופל או הטיפולים השונים שהוצעו למטופל. מה הן הנסיבות שהובילו את המטופל להתנהג בצורה כזו או אחרת, לסרב לטיפול או בדיקה; מה הן הנסיבות שהובילו את הרופא לבחור בהתנהגות או טיפול זה או אחר, לדוגמה, לכעוס על מטופל שלא עושה בדיקות או שלא לוקח את הטיפול המוצע לו.

עינת: בספרות המקצועית על כתיבה נרטיבית מקובל לומר, שכאשר רופאים כותבים, בכל ז'אנר ועל כל נושא שיבחרו, הם בדרך כלל מגלים היבטים של אותה התנסות שעד לכתיבה לא היו ברורים להם. יתר על כן, הקשב שהם מעניקים לעצמם באמצעות הכתיבה מפתח אצלם את היכולת להקשיב לאחרים. ואילו כאשר הם קוראים נרטיבים של כותבים אחרים, הם משכללים את הקשב, ומתנסים בחיבור עם הזולת מתוך עמדה חדשה של סמכות רפואית — יותר דיאלוגית מאשר הירארכית.

אנדרה: זו אחת מהתובנות שהנחו אותנו לא לציין ליד שם הכותבים את תוארם והמקום שבו הם עובדים. אסופה זו של סיפורי רופאים היא אסופה של רגשות ומחשבות, הנובעים מהתבוננות על המפגש רופא־חולה מזוויות שונות ואישיות, כפסיפס קלידוסקופי של החוויה האנושית.

סיפורים פופולאריים
עינת: אם נחשוב לרגע מה אנשים יודעים על התרבות הרפואית ומאיפה הם שואבים את הידע שלהם, אז אין מנוס מלהזכיר את סדרות הטלוויזיה הפופולאריות על בתי חולים ורופאים, כגון ”. E.R “, "ד"ר האוס", ובעבר "שיקגו הופ". בסדרות הללו הרופאים הם גיבורים רומנטיים, יפים ומבריקים, והם מרבים בהחייאות מוצלחות של המטופלים, שרבים מהם גם כן יפים וצעירים.

רופאים ידעו תמיד, שאין קשר בין התמונות הלא אמיתיות שהסדרות הללו מוסרות ובין המציאות. מאמר ידוע, שהתפרסם בספרות המקצועית, בדק את אחוז פצועי הירי שהגיעו לשולחן הניתוחים בסדרות הללו ואת פצועי הירי שאכן מגיעים לניתוח במציאות — ומצא שהפער הוא עצום. מה עושים פערים כאלה לציפיות של הציבור מהרופאים? האם סיפורי רופאים יכולים להוות משקל נגד ואפילו תיקון לעיוותים שמציגות התכניות הפופולאריות, כאשר הן משכנעות את הציבור שקיים סטנדרט דמיוני של טיפול "שראוי לו לקבל" או ש"מגיע" לו לקבל?

אנדרה: בסיפורים של הרופאים אנחנו פוגשים התלבטויות, כאב ותחושות כשלון, ופחות את החוויה של הצלחה ושל הכרת התודה מצד המטופלים. אנו פוגשים את ההתמודדות מול המוות, שהוא חלק מאוד נוכח בקובץ הספורים הזה. רופאי המשפחה שמופיעים בסיפורים אינם גיבורי־על הנלחמים במוות, או "המצילים" את המטופלים שלהם מסיכוני המחלות.

הם חלק מהדמויות הצנועות לידם, אשר מלוות אותם ואת משפחותיהם בעצה טובה, בהכוונה, בהכלת הכאב וכמובן גם בטיפול. אצל כל הכותבים ישנה הסתכלות על שינויים משמעותיים בחייהם של מטופלים, או התבוננות בפרידות משמעותיות, שמובילות לתחושה של "צר בגרון", גם אצל הרופאים. הפרידה מדמויות "גיבורות" יכולה להיות הזדמנות לגדילה והתפתחות של המשפחה או של הרופא. ישנם שלבים בחיים שמתאימים לגבורה, אבל צריך אומץ ומודעות עצמית כדי לא להישאר תקוע עם הדימוי העצמי הזה, שלא מאפשר שינוי, גדילה והתפתחות.

עינת: אנחנו מתקרבים לסוף השיחה בינינו. אחד הדברים שעניינו אותי מאד בתהליך של איסוף הסיפורים הוא איך הכותבים מחליטים לסיים אותם, שהרי אנחנו יודעים שבחיים "הסיפור אינו נגמר", לפחות עד שהחיים עצמם נגמרים. בקריאה ראשונית מתקבל הרושם שהסיפורים מתחלקים בקיצוניות בין סופים פתוחים לחלוטין של תהייה ורגשות לא פתורים וסופים סגורים, שמתארים, למשל, מצב רפואי ברור, או תובנה פתאומית או פרידה. אך בקריאה מעורבת ופעילה יותר, הסוף תמיד מזמין ראייה מחדש. לדוגמה, כאשר אנחנו מדמיינים כיצד מטופלים ואנשים שאינם רופאים יתפשו את הסיפורים.

אנדרה: התהליך של כתיבת הקובץ הוא חינוכי ומשמעותי גם עבור קהל המטופלים, שיוכלו לדעת באמצעותו מה עובר על הרופאים ובאילו מגבלות הם נתקלים. הרופאים ורגשותיהם פוגשים את המטופלים ורגשותיהם שלהם. כלומר, הסיפורים מראים, שתגובתם של הרופאים למטופלים אינה רק "כלי" שלמדו בקורסי תקשורת אלא נובעת גם מתוך קשר אמיתי, שמתפתח מצדם של הרופאים אל המטופלים. בסיפורים אנו מוצאים ביטוי לקשר הזה, כגון הכאב שחווה הרופא בפרידה מאנשים יקרים לו או לה, ולא רק מודלים ל"תקשורת נכונה".

עינת: תקוותנו היא שלקובץ הסיפורים ימשיך להיות קשר לחיים עצמם. אולי פרסום האוסף יעודד רופאים נוספים לאזור אומץ ולהעלות את סיפוריהם בכתב. הלוואי שהקוראים ימשיכו לעבוד עם הסיפורים ולפתח הלאה את המודעות ליחסים שהם מתארים ולרגשות שהם מעוררים. במשפחה, במרפאה, בסדנאות וקורסים - סיפורי רופאים עשויים להוות גשרים לשיח טוב יותר בין מטפלים ומטופלים.

תמונה מוגדלת ופרטי הספר

מחיר מומלץ: 64 ש"ח

| דף הבית | על ההוצאה | חדש ברמות | השתלמויות | רכישת ספרים | הגשת כתבי יד | רשימת הדיוור | תנאי שימוש | יצירת קשר |
© 2008 כל הזכויות שמורות להוצאת רמות ליד אוניברסיטת תל-אביב בע"מ, כתובת ההוצאה: קמפוס אוניברסיטת ת"א
בניין הסנאט, קומה 2, חדר 219, רמת אביב, תל-אביב. ת.ד. 3926 תל-אביב, 61392. | על ידי סמיוטיקה