היסטוריה, זהות וזכרון
דימויי עבר בחינוך הישראלי
בעריכת: אבנר בן-עמוס - עורך
העבר הינו היבט חשוב בחייה של כל אומה, בהיותו אחד המרכיבים העיקריים בזהותה.
היסטוריה משותפת וזכרונות משותפים, במיוחד אם הם משתרעים על-פני תקופה ממושכת, נעשים לעיתים קרובות מקור לגאווה ובסיס ללגיטימציה של טענות לאומיות. בין שההיסטוריה והזכרונות אמיתיים ובין שהם מדומים, חשיבותם נעוצה בכך שהם נחלתם של כל בני האומה, המוצאים בהם מכנה משותף שמאחד אותם מעבר למחלוקות החברתיות, הפוליטיות והדתיות.
הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר באומה חדשה יחסית, כישראל, שמנסה להתגבש מתוך ריבוי של מסורות תרבותיות ושסעים חברתיים ודתיים המאיימים לפלגה.
הקשר ההדוק בין ייצוג העבר והזהות הלאומית הופך כל ויכוח בנושא הזהות למאבק על העבר, במיוחד על זה המוצג לפני תלמידי בתי-הספר.
קובץ המאמרים מנתח את האופן שבו העבר הלאומי מוצג במערכת החינוך הישראלית, וממקם את הדיון הציבורי בו בהקשרים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים. להוראת ההיסטוריה בבתי-הספר יש תפקיד-מפתח משום שהיא ממוקמת בתווך שבין הכתיבה ההיסטורית האקדמית לבין עיצוב הזיכרון הקולקטיבי.
מפתחי תוכניות הלימודים וכותבי ספרי הלימוד בהיסטוריה נשענים אומנם על כתביהם של היסטוריונים מקצועיים, המשתדלים להיות נאמנים לעבד, אולם הם מביאים בחשבון גם שיקולים פוליטיים עכשוויים המיוצגים על-ידי קברניטי משרד החינוך וקבוצות לחץ חברתיות שונות.
המעבר מספר ההיסטוריה לספר הלימוד כרוך בדרך-כלל בתהליך של האחדה והשטחה, שנועד לאפשר לתלמיד לעכל כמויות גדולות של "חומר", אך מוליך גם להצגת תמונה חד-ממדית של העבר.
המאמרים שבספר עוסקים בהיבטים שונים של ייצוג העבר במערכת החינוך:
גיבוש תוכנית הלימודים הממלכתית ומשמעותיה, ייצוג הסכסוך הישראלי-הערבי, ההיסטוריה של יהודי המזרח, הוראת ההיסטוריה בבתי-הספר במגזר הממלכתי-הדתי ובמגזר הערבי, וייצוג השואה במוסדות הנצחה ובמוזיאונים.
מהמאמרים עולה תמונה מורכבת של מערכת חינוך המיטלטלת בין הלאומי לאוניוורסלי, בין החווייתי לקוגנטיבי, בין האתנוצנטרי לרב-תרבותי; אך מה שוודאי הוא שההכרעה על הכיוון העתידי של העיסוק בעבר אינה תלויה רק במערכת החינוך, אלא גם בכוחות הפוליטיים והחברתיים הסובבים אותה.
| 
חינוך 
